צוואה שמצאתי בשולחן לא שלי

סליחה שאני ככה. אבל זה לא משתפר

אתמול בלילה שוב היסטריה. הפעם קיבלתי טלפון מהמשטרה שאמא שלי עוצרת את התנועה במרכז העיר. אי אפשר לתאר את הכאב כשראיתי אותה עומדת שם בפיג’מה ומביטה בכולם בכזה פחד. כאילו מדובר בעידן הקומוניסטי. אמא שלי תמיד היתה נגד. היא לימדה אותנו מגיל צעיר לשתוק בחוךץ אבל בתוך הביתה יתה מקריאה לנו ספרים מהמערב ומספרת על ארץ ישראל, ששם השוטרים הם טובים. ופתאום אני רואה אותה מקללת שוטר שבסך הכל ניסה להזיז אותה הצידה. כל כך כאב לי.

אני עידין מחפשת פיליפינית, תודה על ההמלצות. אני מראיינת אבל אולי כדאי לשים יותר כסף ולקחת מישהי שמבינה גם רוסית. אז מי שמכיר מטפלות משלנו אני אשמח. כשהיא מאבדת את זה היא שוכחת את העברית, אנגלית בקושי יש לה גם ככה, אז כדאי שתהיה שם מישהי שתבין מה היא אומרת, גם היא מקללת כמו שלא שמעתי אותה אף פעם.

לקחנו אותה הביתה, עשינו מקלחת וסידרתי את הדירה שהיתה מבולגנת ומטונפת, אחרי שלא הסכימה להכניסה את העוזרת הביתה. סידרתי, ניקיתי ועבדתי משלוש בבוקר עד שבע. אפילו לא דקה אחת של שינה הלילה. כשסידרתי את השולחן הופתעתי לגלות בתוך המגרה דף משבצות ועליו מנוסחת צוואה בכתב ידה. זה ריגש אותי, כי כנראה שיש רגעים של פקחון ואלו היו המילים של אמי האהובה, שהורישה הכל לי וטרחה לציין איזה ספרים למסור לחברים, איזה עציצים לתת לשכנים. איזה נשמה שהיא. אפילו ברגעים הכי קשים תמיד חושבת מה היא יכולה לעזור. אפילו שאין לה הרב,ה לתת תמיד היא יודעת. הטמנתי את הפתק בתוך הכיס ובפעם הבאה שהיא מתחרפנת אני אקרא אותו. שלא אשכח לרגע איזה אמא מדהימה יש לי.

כנראה שיש גם רגעים של פקחון, אם מצאתי צוואה בתוך השולחן