לא יאומן מה שקורה במדינה הזאת. אחרי שעזבנו את מסך הברזל, הייתי משוכנעת שבארץ ישראל דברים כאלה לא קורים. אבל מי שראה אתמול חדשות יודע שכאן זה לא באמת דמוקרטיה. אפילו הנציג שלנו, ליברמן, הוא יותר בריון מאשר מייצג של העולים מברית המועצות. להתבייש באיך שהממשלה הזאת נראית. זו לא דמוקרטיה זו צוות לדורות שאין בה ולו טיפה של ערכים.
גם במשרד היום האווירה מאוד מדוגאת. הפרשיות שנחשפו לא עושות כבוד לאף אחד, ולמרות שאנחנו לא מתעסקים עם פוליטיקאים מדי פעם הם צצים במשרדים שלנו, רוצים להצטרף לפרויקט זה או אחר שיראה טוב בטלוויזיה. אבל אני לא משתפת יותר פעולה עם הדברים האלה. גם הילדים שלי חושבים ככה. הגדולה מדברת על לנסוע לאמריקה ולמרות שיש לה עוד כמה שנים עד שהיא גומרת בית ספר וצבא אני מכירה את הילדה שלי. היא תעשה את זה ואם תהיה לה הזדמנות לא תחזור אף פעם. הבן הקטן עדיין שואל שאלות ואני מנסה להסביר לו שעדיף להיות אזרחים במקום שיש לך דרכון ואזרחות מאשר לחיות כמהגרים.
אבל כדי לשכנע אותם אני צריכה להעלות את כל הסיפורים מהשנים שאני לא אוהבת לדבר עליהן, ואפילו עכשיו כשאני כותבת אני מפחדת שמישהו יקרה ויסגור חשבון עם הקרובים שלי. אבל זה נכון שנעצרתי לו פעם ולא פעמיים, רק בגלל שאהבתי לקרוא את נבוקוב וסיימתי את האמן ומרגרינה (השטן במוסקבה) בתקופה שעדיין היה אזור לפרסום. התענוג – ואכן תענוג צרוף בקריאה – עלה לי בשלושה ימים במחבוש, ואתמול סיפרתי את זה לבתי. אמרתי לה שגם אם אין פה חופש מלא לפחות יש חופש ביטוי. את יכולה לקרוא מה שאת רוצה, לגלוש באיזה אתרים שתבחרי וגם לכתוב מה שבא לך. היא הסתכלה עלי כאילו אני אומרת לה שאיזה מזל יש לה שיש לה שתי ידיים.. כנראה פער הדורות.. ואולי אני רוצה להאמין שאת כל ההגירה, והקשיים ולפתוח דף חיים בחיים – לא רק בשבילי אאל גם בשבילי אמי – לא עשינו לחינם. לא מוותרים כל כך מהר על מולדת
הדר
newspirits 